ערב שבת לאחר חצות.
השמש טופחת בעוז על ראשי הצועדים בשיירת האבלים.
הבנים החשובים מנכבדי קריה וראשי העדה צועדים לפני המיטה כמנהג ירושלים.
האווירה הצחיחה והחום המדברי של פתח תקווה העייפה מופרעים מידי פעם במשיכות אף קולניות.
מי האמין שהקיבוצניק החקרן יסיים כך, עם משפחה לתפארת בלעה"ר הניצבת במזרח של עולם התורה בעירו וגלילותיה.
את האווירה המכובדת קוטעים מספר קולות משונים. שלא ברור לנוכחים האם אלה גניחות, התייפחויות או משהו אחר לגמרי. גם הרמות הגבה הנכבדות של הבן המכובד, הנעשות באופן נכבד כיאה למנהל חברת הייטק מכובדת בצפון אינם גורמות לציבור להבין מה פה קרה ומה פשר הקולות המשונים.
אך סוף סוף מאחת הפינות הלא מוצלות, בינות למצבות הלוהטות, עולה ונוסק קול השופר מעלה מעלה, וברוב עיזוז משמיע את תקיעתו, שבריו ותרועתו. או אז מתברר לכולם מה היו פשר הקולות הראשוניים, כחכוחי אבק עד שהצליח בעל התוקע להוציא את תקיעתו אל הפועל כדבעי למהווי. כי הלא חודש אלול היום, וזה מה שעושים בחודש אלול. למרות שרובם המוחלט של המאזינים שוכבים ואינם מכבדים את המעמד בעמידה מכובדת.
*
"תפילות לא יעזרו לך" פסק הקרדיולוג המומחה בטון זועק עם מבטא רוסי שאינו מתנגן – בדיוק כמו שאנחנו אוהבים – שמביא לך את הפסיקה ישר לבטן ולא נותן מקום לפרשנויות.
הרי זה כמו שיתברר לך לאחר שנתיים של מלחמה בניהול הימין "המלא עד עודף משקל" (שכולל: מדינה שלמה בטראומה, אלפי הרוגים, חטופים, רבבות נפגעים בגוף ובנפש, אינספור חרדות בלתי פתירות ועוד רח"ל), שבעצם עוד לא התחילו לפגוע באויב בכלל והעיר עזה ניצבת על תילה, וכל התמונות וההרס ששידרו עד עכשיו זה סתם בינה מלאכותית או כמה כפרים צדדיים, אבל הם ממשיכים לחגוג למרות שכאן סובלים ו"מתחשבים" ועוד בסוף כל העולם נגדנו ועל מה ובשביל מה?!
כמו שתלך כברת דרך ארוכה עם חברים קרובים ותחשוב שהם איתך, תעודד את פעולותיהם אפילו שהם על גבול השגיונות, תתרחק קמעה שיעברו להטרפות אבל תמשיך לשמור קשר, תיעלב מהלכלוכים מהצד ותחשוב שאולי באמת יש לך במה להשתפר והם הצודקים, תמשיך להאמין ולקוות עד שיום אחד תקום ותגלה שהאנשים האלה הם פשוט מרגלים איראנים. ככה ולא אחרת. הם בכלל לא צעדו איתך למטרה מסוימת אלא פשוט שירתו איזה אייתולה הזוי ואתה סתם שרפת שנים מהחיים איתם ובשביל מה?!
כמו שתשווק אתרוגים מובחרים ובסוף תגלה שהם לימונים, כמו שתשמע שבחודש אלול ב"תלמוד תורה" עסוקים בבעיות מתמטיות במקום בחודש אלול, כמו שתיקח תרופה מסוימת ובסוף תגלה שהיא מזיקה, כמו שתסלסל בקולך ובסוף מישהו אחר יקבל את המוסף, כמו שתפגוש מכר לאחר שנים רבות שיצא לשליחות קהילתית מסוימת ותגלה שבכלל אין לו קשר לקהילה…
בקיצער הבנתם את הרעיון.
שבסוף מתברר שכל ההשקעה למען המשכיות שרשרת האספקה, היא רק בשביל לוודא את המשך ההגעה והשילוח החלק של הציפרלקס ולא בשביל לקדם איזה משהו ממשי.
*
וכך אפוף מחשבות אני יוצא להניח את הינוקא בגנו. מלא תקווה שהגן עוד קיים והאחראים לא ברחו מהארץ במסווה של נסיעה לצדיק. בין כל הטרדות, העצבים, הפקקים והלחצים אני שומע את זה שוב.
את קול השופר. ללא ספק צריך לטבול אותו בקצת עראק זחלאווי, אבל הוא עדיין נשמע, רם וברור, על כל קולותיו. ושהפקק משתחרר קצת אני מצליח לראות שזה אותו בעל תוקע מבית העלמין, שעומד גם כאן באמצע הרחוב הסואן ועושה את תפקידו בפשטות ובעיקר בפועל ממש. כי זה אלול היום וזה מה שצריך לעשות באלול.
*
עד כאן הרעיון ויש כאלה שבודאי יצליחו להבין אותו, יש כאלה שיש להם הערות ויש כאלה שיעצרו פה, אך אני רוצה להוסיף עוד מספר שורות בנימה אישית. אנו נמצאים בימים של חשבון נפש ואם אתם רוצים שקול השופר של "השליחות היחידה", של בשורת הגאולה, של ההפצה שהרבי מלך המשיח שליט"א הוא המטרה, הכוונה והמכוון. אז תעצרו עכשיו לדקה ותצטרפו בעין טובה לאחד המסלולים של הפלעדג' – השותפות לפעילות 'ממש'.
אמנם אנשי הארגון לא קוראים לעצמם משה רבינו, מבטיחים זכויות או סתם כך עפים על עצמם. אלא פשוט כי עכשיו זה אלול וזה מה שצריך לעשות. כדי ש'ממש' יוכלו להמשיך את ההפצה וכל הזמן לעשות את מה שצריך לעשות ובהוספה. ממש עכשיו ובפועל ממש וביד רחבה ממש.
כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. שנת גאולה וישועה.
(כל הרואה קשר לדמויות או מקרים הקשורים למציאות עושה זאת על אחריותו האישית).
הטור מוקדש לידידי ורעי למאות שעות סיג ושיח שרובם הסתיימו ללא הסכמה.
ר' טובי' ב"ר דב ע"ה שבודאי נשמתו צרורה בצרור החיים.
