גילויים אאוט, עצם אין
דעת תחתון //מנחם מענדל אמיתי
פנסאים
להיות ליל הסדר לבד, ניחא, אבל י”א ניסן, זה כבר צביטה בלב.. זכרונות מימי 770, שולחנות הפוכים, ריקודים עם הניגון החדש, התוועדויות פזורות כפטריות אחרי גשם ניו יורקי, וההבל של 770 מתערבל בזרועותיהם של
המאווררים הגדולים. תביאו עוד משקה!!!
*
סוף מלחמת העולם השנייה, אירופה מעלה אודים עשנים, צ’רנוביץ העיר, שידעה את נחת זרועם של הנאצים נכבשה כעת תחת המגף הבולשביקי שרמס גם הוא את היהודים.
האדמו”ר מסקולען, שהיה אחת מדמויות ההוד והעוגנים של אותה תופת, פתח את ביתו ליתומים ונדכאים וסייע להציל מאות ממוות גשמי כמו גם רוחני. לימים התבטא הרבי שליט”א מלך המשיח באזני בנו, “בודאי ידוע לכם על דבר
הקשר שהיה בין ליובאוויטש וסקולען בפעולות שנעשו במדינה ההיא”
מצ’רנוביץ גלה לרומניה, וכשהתקרב חג הפסח חרף את נפשו, השיג קמח, ארגן מאפיה ואפה מצות מעטות שערכן לא יסולא. ‘לכל משפחה 3 מצות בלבד!’ עבר מפה לאוזן והיהודים נהרו אליו.
בנו של האדמו”ר מויזניץ היה גם בין הבאים. ‘אבא ביקש 6 מצות’ התחנן. נו, מי יאמר לו לא ל’גוטער איד’ שיודע מה שהוא אומר, הסקולנער נתן 6 מצות.
ערב פסח הגיע, ובנו של האדמו”ר מויזניץ’ הופיע בשנית. ‘נשארו מצות’? הוא שאל. כמובן שלא נותרה אף לא פיסה. ‘ולעצמך השארת?’ הוסיף ושאל. האדמו”ר מסקולען השפיל מבט, ‘אממ.. באו יהודים.. ביקשו.. איך אוכל לומר לי
מגיע ולהם לא…’
בנו של האדמו”ר מויזניץ’ שלף 3 מצות מתרמילו, הגיש לו ואמר, ‘בשביל זה אבא ביקש עוד 3 מצות’.
*
עיון בדברי ימיו של האדמו”ר מסקולען מגלה ‘יהודי חסידי’ בעל מסירות נפש שלא הייתה מביישת את גדולי מחזיקי היהדות בשלטון העריצים הרוסי. ברומניה הוא נכלא באשמת עזרתו לילדים יהודים, וכשסוף סוף שחררו אותו, היה
זה ביום שישי. הוא סירב לנסוע בשבת ונותר עוד ימים בכלא תוך מסירות נפש עצומה.
כשהיגר לארצות הברית, קבע את משכנו בקראון הייטס והיה משתתף רבות בהתוועדויות של הרבי שליט”א מלך המשיח כשהוא עומד על רגליו חרף גילו המתקדם. זאת ועוד, שכשהאפרו-אמריקנים החלו למלא את קראון הייטס
הוא היה האדמו”ר היחיד שלא עזב את השכונה כבקשת הרבי עד קרוב להסתלקותו.
“שנינו משקרים את העולם” הוא אמר פעם לרבי, “אני עם הז’ופיצע והשטריימל, והרבי עם הקנייטש.”
לא קשה לראות את בריח התיכון שעובר בכל חייו, אותו שבב אלוקי, אותו בעירה פנימית ששמה בצד שיקולים ונאחזת בעצם שבעצם הפנימי ביותר.
*
לא עברו ימים בודדים מאז ננעלו דלתותיו של 770, וכבר נסגרו כל בתי הכנסת בארצנו ע”י המחוקק (לא תהיה ממשלה כי אין ממשלה), פחות משבוע מאז יצא מנין תפילותיו של הרבי שליט”א מלך המשיח ל’חצר גינת ביתן המלך’,
יצאו כל המנינים לרחובות, לשטח הפתוח ולשדות.
עמדתי שם גם אנכי, דפי הסידור מתנופפים ברוח, טליתי עפה ימינה ושמאלה, מעלי שמים ומתחתי עפר ואבנים, והמושג ‘עם שבשדות’ זהר מול עיני.
‘מחיה המייסים!’ סלסל – צעק החזן, למען יוכלו כל המתפללים, המרוחקים שנים שנים מטרים זה מזה לשמוע. ‘כתר יתנו לך ה’ אלוקינו!’ נענו כל הקהל וסחפו את הרחוב. מה שהתכתב אצלי מצוין עם שמה של המגיפה שנחתה
עלינו, והוסיף לי סימני שאלה.
כמה יונים הביטו בתדהמה וחתול אשפתות המהם באדישות, ראיתי משוגעים גדולים מאלה.
בתי הכנסיות סגורים, הווי הדת הקהילתי מושבת, אין צוותא עם החבר’ה, אין חזרת שיחה, אין פטפטפת, אין ספרים, אין עלונים ואין התוועדות. רק אדמה, שמים וסידור. תגיד תודה שיש מנין, ספר תורה זה בונוס.
צעקת ה’כתר’ הזו ברחוב זעזעה אותי. מה לא הבנתם, די עם המסגרת המעושה, די עם הסיסטם האוטומטי, תן לי הנפש!
עכשיו, כדי להתפלל צריך להשקיע, מי מתפלל בביתו ומי במנין מאולתר, לא עוד מנין שמתנהל איכשהו ותופסים עליו טרמפ באז-ישיר, עכשיו אתה הגבאי, הרב, ולפעמים גם החזן.
תעיף את התפאורה, תעיף את הקשקושים מסביב, די. תפילה, 2 מטר אחד מהשני, אתה, הסידור והשמים.
בתסריט הגרוע יותר, התפילות מתקיימות בבית, ואז הבית הופך לתומכי תמימים במקרה הטוב, אתה שולה את זכרונות העבר על 5 דקות שירת יחי לפני התפילה והכרזה ‘בכל סדר השתלשלות’ בסופה, תפילה מלאת ניגונים,
מחיאות כפיים וריקודים עם הילדים, ‘כמנהג חב”ד’. או, במקרה הפחות טוב, הופך לשטיבל ממוצע של חוטפי תפילה וד”ל ואכמ”ל.
*
אבל לא זה מה שרציתי לומר. רציתי לדבר על הניטרול הטוטאלי שספגנו למערכת ה’מצוות אנשים מלומדה’ שלנו. לא רק מנינים ותפילות של ‘דתיים’ מחוץ לפוקוס, אפילו דוכני תפילין הפכו למותרות, מה נותר לנו? חלוקת מצה
שמורה, שיעורי תורה אונליין ובטלפון, השפעה על עצמנו ובני ביתנו ו’מחוץ לקופסה’.
בדעת תחתון שלי זה אומר, באתי לשחרר אתכם מהרגילויות, מרשימת ה’משימות’ של יהודי דתי חסידי, משיחיסט. מהטכניקה שעוזרת לנו להגדיר מי אנחנו ומגבילה אותנו מוחית. אולי זה אומר לנו שהגיע הזמן להתרכז במטרה
ולא רק באמצעים. לא במילוי משימות, אלא בהבאת הגאולה, לא ב’מה שכולם עושים’ ו’איפה שכולם נמצאים’, אלא בעבודה שלי לקרב ולזרז.
אז אולי זה הדיבור השנה, גילוי העצם, להשתחרר מהגילויים ולהתחבר לתלת-פאזי הראשי. אולי התוועדות י”א ניסן פייס טו פייס עם הילד שלנו ו’עם בני ביתו’ עד 19:00 עם טיפל’ה אבסלוט שנשאר במקפיא זה מה שהתכוונו?
אולי דחקו את רגלינו הביתה כדי שנתחיל ‘לפרסם אצל עצמו’? אולי כדי שיהיה יותר שיעורי גאולה ומשיח ביותר מקומות?
תרשו לי לצטט מילים משיחת ויקהל-פקודי הבלתי מוגהת והאחרונה ששמענו לעת עתה, שנראה כאילו נתפרה גם לתש”פ:
“..התחלת הענין ד”ויקהל” עם היהודים שבסביבתו – היא בעבודה ד”ויקהל” עם עצמו, היינו, שהוא מקהיל את כל מציאותו לענין אחד ויחיד – היותו חלק מן העצם דלמעלה, “חלק אלוקה ממעל ממש”.
וגם הקהלה זו מודגשת בפרשת שקלים בנתינת “מחצית השקל”, כי בנוסף לפירוש האמור שע”י צירופו עם יהודי נוסף, עוד “מחצית” – נעשה “שקל הקודש”, ישנו עוד פירוש בזה, שה”מחצית השני’ היא הקב”ה, כביכול .
. . [שעי”ז] נעשית השלימות ד”שקל הקודש”, “עשרים גרה השקל”, “עשרים” בגימטריא “כתר”, שע”י הכתר דוקא נעשה “מלך ביפיו תחזינה עיניך”.
פסח כשר ושמח ויום הולדת שמח לנו. יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד
